סדרת ציורי הפרחים הירושלמיים מאת נקודא זינגר מכניסה את הצופה לתוך קריאה
אחרת - לתוך אי-ראייה, שאולי היא-היא יסוד הקריאה עצמו, בו כל רגע עתידה לפקוע
פקעת הדמיון. זה הרגע החשוב ביותר של תרום-ראייה. הסדרה מתרכזת בליבת המטפיזיקה,
בתחום הימצאותה של הנפש לאחר המוות, באות הסנוורים, הליקוי, בשיטת הצגתו של אור
השמש הנפרד מהעולם הזה, באיכותו הטהורה, חסרת כל תוספת חומר, כלומר, בתיאורו של
הישות הלא-ניתנת לתיאור. הפנים הנזרקים אל הנגטיב של עולם אחר נצפים כמו מתוך עובי
העילפון, מתוך הנצח: כך בדיוק הנפש צריכה לראות את העולם העזוב. רק הפרחים
(הצבעונים!) ואובייקטים מאטים אחרים, אותם חייבים לסקור בקפדנותו של קארולוס
לינאוס, הם העצמים של העולם האחר, המובא בלא משים.
אבל לא נתעקש על "העולם הבא",
מפני שהשכל הישר מצווה אליו לא להשתוות לדמיון, להישאר לא-מחושב. הרוב הקבור, שאיש
ממנו לא שלח לנו שום איגרת, יצדיק את אמיתת השתיקה.
נוסף על כך, על פי "המסע לארמניה"
מאת מנדלשטם, הצבע הוא "חוש הזינוק המגובן במרוח וכלול בהיקף".
ובאמת, האינטואיציה מכתיבה
לנו: באורה הלבן והמלובן של ירושלים, פרחים
הם גם צורת הפתיחה, הרצון.
מהי הישות הקשה מכולן לתיאור? נכון, השקיפות.
הנגטיב איננו נגטיב ממש
- אילו יפותח ,
יביא לא המציות אלא "האחר".
אולם "האחר" הזה אינו ידוע לנו, וספק אם
הוא נחוץ למטרה כלשהי פרט להחלטה: הישות שמולנו איננה מציאות אלא תזוזת המציאות,
כלומר – אי-מציאות.
דמותו הנאהבת של המוות מציצה
מתוך הפרחים.
דיוקן עצמי של האמן מורכב
מפרחים.
בהסתכלות מרוכזת, ילד הופך לגמד
או לגבר מבוגר שנשר מהפרספקטיבה.
משורים ומִשברים של לובן.
פרספקטיבה כתושה, זר של
פרספקטיבות עטופות בחשכה מוכת האור כמו בנייר-משי.
מדונות מתאבלות בין הפרחים.
כל דבר אמיתי, מקורי, מורכב
מפרחים, מארוס.
כל דבר אמיתי, מקורי, הוא
בלתי-נראה.
האמן מורכב מפרחים.
האמן הוא ממשי.
ממשיות חנויות הפרחים,
כתבותיהן, ממשיים צללי בעליהן.
ממשיים הם הציטטים: הוגו ואן דר
גוס, ניקולס ואן ורנדהל, יעקופו ליגוצי. ממשי הוא הרמז לג'וזפה ארצ'ימבולדו בדיוקן
עצמי.
כיצד היה נראה גלוסריום של
צביונות אנוֹש המותאם לפרחים? הרי נהוג להשתמש בחיות מאונשות בסרטי אנימציה. כיצד
הייתה נראית ציביליזציה שבה היה טבעי לראות סרטי אנימציה עם פרחים מאונשים?
לרוב הפרחים אופי נשי. צבעונים הם הפרחים הכי גבריים
שידועים לי. בלילה, בערב ובבוקר צבעונים סגורים, ביום הם נפתחים. בלילה, בערב
ובבוקר צבעונים מנקבים את סטרטוספרה ומפרים אותה. הצבעוני הבר של איכלר (Tulipa eichleri) האנדמי למורדי האבן היבשים של
אפשרון - בצבע שָני
עם טבעת פנימית שחורה-מסנוורת - הפרח
הפרסי הנחשק, שבהולנד מתקופה הקודמת להתקוממות הגיזים היו נותנים תחת בצלית שלו
מרכבה עם זוג סוסים שתרם הזדקנו. הצבעוני
של זינגר - בצבע ורוד-בלהות עם לשונות
הלובן – דומה לזה שהבאתי מחצי-האי קרים; אני מוכן להתערב שTulipa singeri הוא תוצאה של בררה מלאכותית, יצירת אמנות. האם
ילמדו אותי חוקרי הצומח מה הוא היקף הצבעים של צבעונים בטבע? בכל אופן, הצבעונים
האלה מוגשים ולא מגודלים. מוגשים גם כל האחרים, האחרות - פרוצות כהרודיאדה -
אורכידיות, שושנות; כולן רוקדות ודורשות הפריה.
מסתבר שלפרחים בלבד יש צבע
נגיש וברור בירושלים. כל השאר – נגטיב: שמש לבנה, מעורבבת בפחם המתגים, הצלוחיות,
העצבים. גם כשאתה עוצם עיניים שהוכו בשמש הירושלמית, אתה ממשיך לראות את מה שראית
ברגע האחרון, וגם בגוונים קרובים מאוד לאלה של זינגר. לכן הפרחים הם מראה עיניים
עצומות. הם ישנם ואינם בעת ובעונה אחת, כי עצמת עיניים; הפרחים קיימים בשני צדי
המציאות, כיאה לחשק...
האור הירושלמי הוא כזה ששב
ומבעיר את רשתית עיניך בלילה, כשאתה נאלץ לקפוץ ממיטתך מפאת אימה או, נכון יותר,
מפאת המחשבה שהפרחים הלבנים הקטנטנים האלה שעל השיחים הריחניים, האבנים שליטפת
היום בנדודיך מעל חפירות בית המקדש – הכול כאן מלובן במשמעות עד לשקיפות.
נגטיב מניע רצון לגלות את
הבלתי ניתן להבנה – לגלות ולשגות. במובן זה הפרחים הירושלמיים של זינגר מהווים
מטפורה מדויקת של הבלתי נראה. צא וראה מה היא מהותם של חיי האמן בעיר שבה הוא חי.
מה יכול להיות מרתק יותר, פנטסטי יותר מהחיים בין הכתלים שמשמעותם אינה רק קירות,
להתהלך בחוצות שאינם רק רחובות, לראות פרחים שאינם פרחים בלבד.
מה יכול להיות מרתק יותר מהבנה שאתה אינך רק
אתה.
אלא שארוס – האמן – הוא אמן
בלבד.
מפני שהכול יכול להתפלג
ולהיות שקוף פרט להשתוקקות ולרצון היוצר.
