האנושות חייה באמצע מזבלת המיתוסים. ארצנו הקטנה היא אחת המקומות בעלי הריכוז הכי גבוה של אשפת המיתוסים בעולם – דתיים, היסטוריים, פוליטיים, אמנותיים, לאומיים. כליון המיתוסים מהווה סכנת מוות למין האנושי – רעל הפגרים מזהם את הסביבה, ואם לא נאסוף את שאריותיהם ולא נייצר להם תנאים לחיים שלאחר המוות, הם יחנקו אותנו בידיהם המתות.
האמן רואה את מטרתו בארגון מחדש של חלל ריאלי לחייהם החדשים. חומרי מזבלות עירוניות – שברי מיתוסים על חפצים יפים ותכליתיים – באים לעזרתו במלאכתו הקדושה. כך נוצר שיתוף הפעולה בין שני סוגים של פסולת – בין האשפה הרוחנית וזאת החומרית של חיי היום-יום. הסיסמה "תצילו מיליארד יהודי סין" ואגרטל שבור של לקה סינית נתקלים זה בזה, דמות כלשהי מאמנות הספרדית הקלאסית, ספק של סורברן, ספק של מוריליו, מגלה בשבילה בקבוקוני בשמים שריחם נמוג מזמן, ושמואל הנביא פוגש בטרנזיסטור רמוס.
מגרה של ארון או של שולחן-כתיבה היא חלל אידיאלי לראיון בין שברי המיתוסים ובמה נוחה להצגה חדשה של מחזה אוריגינלי בהשתתפות שחקנים ותיקים. הרי זו לא פחות מ"תכנית מגרה" למקרה של מות היסטוריה, האלוהים והאמנות. במקום לשים את שאריות העבר המפואר לארון קבורה, האמן מכניס אותם לחלל פתוח לראווה, ובזה הוא מבצע פרויקט של רנסנס אמיתי.
האמן צופה קדימה, אבל הוא גם מרשה לעצמו לזרוק מבט לאחור ולצטט בין הקלסיקונים האחרים גם את עצמו מלפני שני עשורים, מתקופה בה הוא קרא לעצמו ניאואקלקטיקן:
רעיון של חוסר מחויבות, של ואריאנטיות עקרונית אינו מאפשר לניאואקלקטיקן להסתגר בגבולות של סגנון אחד, הוא יוצר סגנונות רבים, תוך התערותו בהיסטוריה של אמנויות, כפי שהיא מתבטאת במציאות של היום; סוגים של ראיית עולם הופכים מראייה להוויה.
צירוף חופשי של חומרים וטכניקות, אחד מכיבושי התקופה הקודמת שהוא אקלקטי מטבעו – הנו אורגני בגישה הניאואקלקטית כלפי המתואר.
קיטש – כהישגה העליון של מחשבה הומנית פעילה וכחוליית ביניים שבין האמנות לבין החיים – הופך בניאואקלקטיקה למושא של תשומת-לב מאומצת במיוחד. דווקא חקר של קיטש הוא זה שמאפשר להתחקות אחר טבעו של הקרטיני שבנעלה, וכן – אחר סיבות משיכתו של הקרטיני.
עקרון היסוד המעצב של הניאואקלקטיקה הוא חוסר הדיוק של התודעה. על סמך עקרון זה אנו מסיקים שלושה חוקי-שרת: (1. חוק האחדות והמאבק של המייסדים; (2. חוק המעבר של האיכות ללכאורתיות; (3. חוק השתקפות ההשתקפויות.
הניאואקלקטיקה, בהופכה את הצופה למוצג, מחזירה לבית-הנכות את העטרה הישנה של בית-המקדש. גלי-דנה זינגר ונקודא זינגר: מניפסט הניאואקלקטיקה
האמן רואה את מטרתו בארגון מחדש של חלל ריאלי לחייהם החדשים. חומרי מזבלות עירוניות – שברי מיתוסים על חפצים יפים ותכליתיים – באים לעזרתו במלאכתו הקדושה. כך נוצר שיתוף הפעולה בין שני סוגים של פסולת – בין האשפה הרוחנית וזאת החומרית של חיי היום-יום. הסיסמה "תצילו מיליארד יהודי סין" ואגרטל שבור של לקה סינית נתקלים זה בזה, דמות כלשהי מאמנות הספרדית הקלאסית, ספק של סורברן, ספק של מוריליו, מגלה בשבילה בקבוקוני בשמים שריחם נמוג מזמן, ושמואל הנביא פוגש בטרנזיסטור רמוס.
מגרה של ארון או של שולחן-כתיבה היא חלל אידיאלי לראיון בין שברי המיתוסים ובמה נוחה להצגה חדשה של מחזה אוריגינלי בהשתתפות שחקנים ותיקים. הרי זו לא פחות מ"תכנית מגרה" למקרה של מות היסטוריה, האלוהים והאמנות. במקום לשים את שאריות העבר המפואר לארון קבורה, האמן מכניס אותם לחלל פתוח לראווה, ובזה הוא מבצע פרויקט של רנסנס אמיתי.
האמן צופה קדימה, אבל הוא גם מרשה לעצמו לזרוק מבט לאחור ולצטט בין הקלסיקונים האחרים גם את עצמו מלפני שני עשורים, מתקופה בה הוא קרא לעצמו ניאואקלקטיקן:
רעיון של חוסר מחויבות, של ואריאנטיות עקרונית אינו מאפשר לניאואקלקטיקן להסתגר בגבולות של סגנון אחד, הוא יוצר סגנונות רבים, תוך התערותו בהיסטוריה של אמנויות, כפי שהיא מתבטאת במציאות של היום; סוגים של ראיית עולם הופכים מראייה להוויה.
צירוף חופשי של חומרים וטכניקות, אחד מכיבושי התקופה הקודמת שהוא אקלקטי מטבעו – הנו אורגני בגישה הניאואקלקטית כלפי המתואר.
קיטש – כהישגה העליון של מחשבה הומנית פעילה וכחוליית ביניים שבין האמנות לבין החיים – הופך בניאואקלקטיקה למושא של תשומת-לב מאומצת במיוחד. דווקא חקר של קיטש הוא זה שמאפשר להתחקות אחר טבעו של הקרטיני שבנעלה, וכן – אחר סיבות משיכתו של הקרטיני.
עקרון היסוד המעצב של הניאואקלקטיקה הוא חוסר הדיוק של התודעה. על סמך עקרון זה אנו מסיקים שלושה חוקי-שרת: (1. חוק האחדות והמאבק של המייסדים; (2. חוק המעבר של האיכות ללכאורתיות; (3. חוק השתקפות ההשתקפויות.
הניאואקלקטיקה, בהופכה את הצופה למוצג, מחזירה לבית-הנכות את העטרה הישנה של בית-המקדש. גלי-דנה זינגר ונקודא זינגר: מניפסט הניאואקלקטיקה
