מלביש פנים

פגשתם אדם ברחוב שהזכיר לכם אדם מימי הביניים? ספרו על זה לנקודא זינגר, ניאו אקלקטיסט שמעדיף פלורליזם

טלי מפציר

עבור נקודא זינגר שעלה מרוסיה בשנת 1988. ירושלים היא המקום הטבעי ביותר ליצור בו. ״אני מוצא כאן שקט אנושי וביתיות למרות ההמולה״ הוא מנמק מדוע. האמן סיים לימודים בבית ספר לתאטרון בלנינגרד אך כיום עוסק בעיקר באמנות פלסטית, ציור וכתיבה. אותן רכש ללא הכשרה פורמלית. גישתו אינה מכוונת לייצוג של הזר או האחר, אפילו ההפך. הוא מוצא אחדות גם בהמון. למשל, הוא לפעמים מביט בפרצוף של אדם ברחוב המזכיר לו דווקא דמות מימי-הביניים. זה מביע עבורו את המסה הקיימת בכל תקופה וכמו כן, את הדיאלוג שמתקיים ביניהן בלי מחיצת זמן.

זינגר תומך בפלורליזם, אקלקטיזם, ריבוי סוגות ודוגמות. עניין שמתבטא בחיבור שלו עם אמנים אחרים. הוא מעדיף שהקבוצה לא תהיה הומוגנית מבחינה אתנית וכך לא יתלבש עליהם באופן מיידי הסטריאוטיפ של קבוצה אידיאולוגית רוסית מאחר וזוהי תפיסה מלאכותית שרבים פונים אליה. אך אין זה כלל עניין של בריחה אלא הרגשה חופשית של ישראלי בהתמודדות מול ערבוביה של סגנונות. תפיסות אלו ועוד הוא מסביר במניפסט שחיבר יחד עם אשתו גלי-דנה זינגר הנקרא ׳׳ניאו-אקלקטיזם״ השניים. שמרבים לעבוד יחד, מנסחים קווים לביטוי הריבוי בעידן העכשווי. בעבודותיו ישנם ציטוטים ליצירות מההיסטוריה של האמנות. למשל סדרת הדיוקנאות המוצגת כחלק מהתערוכה ״חיים חדשים״, בגלריה החדשה לאמנות באצטדיון טדי. אלו עבודות בהן זינגר מלביש את תווי פניו בציורי מפורסמים, דרך ון-אייק, בוש, אל גרקו ועד דאלי ופיקאסו כאשר מתבוננים ברצף התמונות שמים לב לפנים העוקבות בכל אחת ואחת ועם זאת, יש תחושה שכל פעם צומח משהו חדש. זהו שילוב בין שמירת גרעין לבין מעברי מטמורפוזה. כתוצאה מכך הדמות מקבלת נפח של רוח נצחית. בעיניי זוהי אלגוריה נהדרת לאמנות עצמה, בהיותה חוט שני אין סופי המתפקד בכל עידן שהוא, קופץ, מדגדג ובעיקר מרגש את מיתרי הלב, החושים ונפש האדם 

8 במרץ 2006, אסיםון, ע' 28-29