בתערוכה של ניקודא זינגר אשר נפתחה ביום חמישי 24.11 בגלריה ברבור מוצגים ציורים תלויים כמו דגלים מקורות התקרה של המקום. לצד הציורים אובייקטים – או אסמבלז’ים שמורכבים מחפצים ישנים שונים ומשונים – בובות, צעצועים, מגירות ומדפים ועל כולם ניכר שהמעמד הנוכחי שהואצל עליהם, זה של יצירת אמנות, הציל אותם מהפח. זינגר ניסח בזמנו מניפסט בשם תנועה “ניאו אקלקטית” ואכן אקלקטיות היא מילה טובה לתאר את המהלך שעושה זינגר בעבודותיו. הוא מחזיר דברים שהושלכו, מציל דברים מתהום השכחה ולוקח חפצים שונים מתחומים שונים ומתקופות שונות ומאחד אותם כדי ליצור משהו חדש. גם הציורים של זינגר מתפקדים כאסמבלז’ים ומאגדים בתוכם תקופות שונות, סגנונות שונים ואין ספור פרטים ואזכורים שונים מן התרבות ומן הספרות ומן הזיכרון הקולקטיבי – במיוחד הרוסי. בתערוכתו של זינגר ישנה תחושה מאוד מובהקת של זמן, זמן העבר אבל גם של זמן קפוא כאילו העבר הוא אינו דרך ליניארית וישנו עבר קרוב ועבר רחוק. העבר אצל ניקודא הוא מימד ללא מרחב בו הכל נמצא בסמוך להכל וכל פרט נגיש באותה מידה. וכך יכולים להתקיים בו זמנית קוביזם לצד אנקדוטות סובייטיות לצד דמות רנסאנסית לצד טבע דומם על-זמני לצד ירושלים של זמננו. ניקודא עוצר ומשתהה וחוזר אל כל הדברים שנדונו להתקיים בזמן עבר, אל כל הדברים שנדונו לכליה ושהם בעצם מהווים את “מרחב תרבות” או יותר נכון היוו פעם את מרחב התרבות לפני שהערך העליון הפך להיות ה”עכשווי” או “הדבר הבא”. יש בעבודותיו של זינגר משהו נוגה ואפילו נוסטלגי, ניסיון להציל עולם תרבותי שהולך ונעלם. הפרטים השונים שבהם מתמקדת לרגע התודעה שלו כשהיא קופצת מדבר לדבר מזכירה באקלקטיות שלה אוסף חפצים אקראיים שאדם תופס תוך כדי מנוסה מבית מתמוטט בניסיון אחרון להציל משהו – כוס תה, ספר אהוב, כיסא. בכמה מהציורים מופיעה ירושלים, או ליתר דיוק שכונת נחלאות – שכונת מגוריו של זינגר. לפעמים ממקם ניקודא את הבתים הישנים של נחלאות הפוכים בחלקו העליון של הציור כאילו אומר “ירושלים של מעלה”. גם ההווה אם כן מתקיים באותו מרחב כמו העבר והתפיסה פועלת כל הזמן מתוך היכרות ומודעות היסטורית עמוקה. תכונה זו מאפיינת מאוד את העבודות של זינגר, אשר מכילות בתוכן זיכרון והיסטוריה במידה כזאת שכמעט כל אובייקט אומנותי עכשווי שנשים לידן ידמה לוקה באמנזיה בהשוואה אליהן
על התערוכה של נקודא זינגר
ינאי סגל
בתערוכה של ניקודא זינגר אשר נפתחה ביום חמישי 24.11 בגלריה ברבור מוצגים ציורים תלויים כמו דגלים מקורות התקרה של המקום. לצד הציורים אובייקטים – או אסמבלז’ים שמורכבים מחפצים ישנים שונים ומשונים – בובות, צעצועים, מגירות ומדפים ועל כולם ניכר שהמעמד הנוכחי שהואצל עליהם, זה של יצירת אמנות, הציל אותם מהפח. זינגר ניסח בזמנו מניפסט בשם תנועה “ניאו אקלקטית” ואכן אקלקטיות היא מילה טובה לתאר את המהלך שעושה זינגר בעבודותיו. הוא מחזיר דברים שהושלכו, מציל דברים מתהום השכחה ולוקח חפצים שונים מתחומים שונים ומתקופות שונות ומאחד אותם כדי ליצור משהו חדש. גם הציורים של זינגר מתפקדים כאסמבלז’ים ומאגדים בתוכם תקופות שונות, סגנונות שונים ואין ספור פרטים ואזכורים שונים מן התרבות ומן הספרות ומן הזיכרון הקולקטיבי – במיוחד הרוסי. בתערוכתו של זינגר ישנה תחושה מאוד מובהקת של זמן, זמן העבר אבל גם של זמן קפוא כאילו העבר הוא אינו דרך ליניארית וישנו עבר קרוב ועבר רחוק. העבר אצל ניקודא הוא מימד ללא מרחב בו הכל נמצא בסמוך להכל וכל פרט נגיש באותה מידה. וכך יכולים להתקיים בו זמנית קוביזם לצד אנקדוטות סובייטיות לצד דמות רנסאנסית לצד טבע דומם על-זמני לצד ירושלים של זמננו. ניקודא עוצר ומשתהה וחוזר אל כל הדברים שנדונו להתקיים בזמן עבר, אל כל הדברים שנדונו לכליה ושהם בעצם מהווים את “מרחב תרבות” או יותר נכון היוו פעם את מרחב התרבות לפני שהערך העליון הפך להיות ה”עכשווי” או “הדבר הבא”. יש בעבודותיו של זינגר משהו נוגה ואפילו נוסטלגי, ניסיון להציל עולם תרבותי שהולך ונעלם. הפרטים השונים שבהם מתמקדת לרגע התודעה שלו כשהיא קופצת מדבר לדבר מזכירה באקלקטיות שלה אוסף חפצים אקראיים שאדם תופס תוך כדי מנוסה מבית מתמוטט בניסיון אחרון להציל משהו – כוס תה, ספר אהוב, כיסא. בכמה מהציורים מופיעה ירושלים, או ליתר דיוק שכונת נחלאות – שכונת מגוריו של זינגר. לפעמים ממקם ניקודא את הבתים הישנים של נחלאות הפוכים בחלקו העליון של הציור כאילו אומר “ירושלים של מעלה”. גם ההווה אם כן מתקיים באותו מרחב כמו העבר והתפיסה פועלת כל הזמן מתוך היכרות ומודעות היסטורית עמוקה. תכונה זו מאפיינת מאוד את העבודות של זינגר, אשר מכילות בתוכן זיכרון והיסטוריה במידה כזאת שכמעט כל אובייקט אומנותי עכשווי שנשים לידן ידמה לוקה באמנזיה בהשוואה אליהן
בתערוכה של ניקודא זינגר אשר נפתחה ביום חמישי 24.11 בגלריה ברבור מוצגים ציורים תלויים כמו דגלים מקורות התקרה של המקום. לצד הציורים אובייקטים – או אסמבלז’ים שמורכבים מחפצים ישנים שונים ומשונים – בובות, צעצועים, מגירות ומדפים ועל כולם ניכר שהמעמד הנוכחי שהואצל עליהם, זה של יצירת אמנות, הציל אותם מהפח. זינגר ניסח בזמנו מניפסט בשם תנועה “ניאו אקלקטית” ואכן אקלקטיות היא מילה טובה לתאר את המהלך שעושה זינגר בעבודותיו. הוא מחזיר דברים שהושלכו, מציל דברים מתהום השכחה ולוקח חפצים שונים מתחומים שונים ומתקופות שונות ומאחד אותם כדי ליצור משהו חדש. גם הציורים של זינגר מתפקדים כאסמבלז’ים ומאגדים בתוכם תקופות שונות, סגנונות שונים ואין ספור פרטים ואזכורים שונים מן התרבות ומן הספרות ומן הזיכרון הקולקטיבי – במיוחד הרוסי. בתערוכתו של זינגר ישנה תחושה מאוד מובהקת של זמן, זמן העבר אבל גם של זמן קפוא כאילו העבר הוא אינו דרך ליניארית וישנו עבר קרוב ועבר רחוק. העבר אצל ניקודא הוא מימד ללא מרחב בו הכל נמצא בסמוך להכל וכל פרט נגיש באותה מידה. וכך יכולים להתקיים בו זמנית קוביזם לצד אנקדוטות סובייטיות לצד דמות רנסאנסית לצד טבע דומם על-זמני לצד ירושלים של זמננו. ניקודא עוצר ומשתהה וחוזר אל כל הדברים שנדונו להתקיים בזמן עבר, אל כל הדברים שנדונו לכליה ושהם בעצם מהווים את “מרחב תרבות” או יותר נכון היוו פעם את מרחב התרבות לפני שהערך העליון הפך להיות ה”עכשווי” או “הדבר הבא”. יש בעבודותיו של זינגר משהו נוגה ואפילו נוסטלגי, ניסיון להציל עולם תרבותי שהולך ונעלם. הפרטים השונים שבהם מתמקדת לרגע התודעה שלו כשהיא קופצת מדבר לדבר מזכירה באקלקטיות שלה אוסף חפצים אקראיים שאדם תופס תוך כדי מנוסה מבית מתמוטט בניסיון אחרון להציל משהו – כוס תה, ספר אהוב, כיסא. בכמה מהציורים מופיעה ירושלים, או ליתר דיוק שכונת נחלאות – שכונת מגוריו של זינגר. לפעמים ממקם ניקודא את הבתים הישנים של נחלאות הפוכים בחלקו העליון של הציור כאילו אומר “ירושלים של מעלה”. גם ההווה אם כן מתקיים באותו מרחב כמו העבר והתפיסה פועלת כל הזמן מתוך היכרות ומודעות היסטורית עמוקה. תכונה זו מאפיינת מאוד את העבודות של זינגר, אשר מכילות בתוכן זיכרון והיסטוריה במידה כזאת שכמעט כל אובייקט אומנותי עכשווי שנשים לידן ידמה לוקה באמנזיה בהשוואה אליהן
